הסלט עצמו הוא, כנראה, המצאה גאונית של אישה מהתקופה הקדומה, שבעונה קשה מצאה ירקות מעטים מכל סוג, שלחוד לא הספיקו להשביע אף אדם, אך שילובם אפשר סתימת פיות משפחתית.
אין ספק שאותה הגאונית, או הגאון, גם צירפו לסלט את שמן הזית, או, מאוחר יותר, את המיונז.
גדולתו של הגאון היא בצעד הגאוני שהוא פוסע, עוד בטרם היו נתונים מדעיים שיבהירו את גדולת המעשה.
לאותו אדם קדמון, או קדמונית, לא היה מידע על הימצאות הוויטמינים A-D-E-K בירקות השונים, דווקא הוויטמינים הזקוקים לשומן כדי להגיע לספיגתם המיטבית. הוספת שמן זית שיפרה את ניצולת הספיגה של הגוף. אז נא לא לשכוח – שמן זית הוא חובה בסלט של שומרי בריאות.
הירקות המומלצים, המובילים בסלטים שלי, הם חסה, כרוב, גזר.
הכינורות המשניים יהיו שום, בצל ירוק, צנונית, פטרוזיליה, סלרי, כוסברה.
יחס האוכלוסייה לכוסברה הוא של אהבה או שנאה. טרם נברא האדם שיהיה אדיש לצמח המרפא, לצמח התבלין הנפלא הזה.
אם את הפטרוזיליה כצמח מרפא יש להעדיף לטובת דרכי השתן, הרי שהכוסברה היא מלכת הכבד. היא המסייעת הטובה ביותר לניקוי הכבד – ואיזה בן תרבות מערבית אינו זקוק, מדי פעם, לניקוי אתר הייצור והפסולת הגדול ביותר בגוף (מלבד המוח, שהוא גם מרכז המחשבות הפסולות, אבל לגביהן לכוסברה אין יכולת ניקוי!).
הסלט זקוק לרוטב. הרוטב זקוק לשום כתוש (שלוש שיניים לכל סועד), השום זקוק לחומץ תפוחי-עץ בבקבוק זכוכית (ודאי לא מתוצרת "ארץ בקבוקי הפלסטיק"). החומץ זקוק לשמן זית, ביד שאינה קפוצה. התערובת הזו מחכה לגזרים פרוסים לרוחב, בעובי המתאים ליכולת הלעיסה. הגזר הפרוס מעביר אל שמן הזית את נוגדי-החמצון שצבעם כתום.
אין ספק ששום הוא מונע חולי נפלא, או ברוסית עממית – אנטיביוטיקה של ההמונים.
כף חומץ תפוחי-עץ דוחה רופאים – זה בדוק וידוע.
וכל הדוחה רופא – הרי זה משובח.
זהו בסיס הבריאות. שלוש שיני שום, בגודל אקסטרה, מדי יום – משפרות את סיכוי אי-ההיתקלות עם מקיזי דם, לפני מתן הכימיקלים.
כעת אפשר ללכת על חתיכות של חסה, קרועות-ביד (חסה, בדומה לעורלה, אינה אוהבת סכין), או כרוב חתוך דק (הוא דווקא חייב להיקצץ בסכין, או בלהב של מעבד מזון).
כרוב, מבחינה מחקרית, הולך נפלא עם כורכום, ושניהם מונעי סרטן טובים, כך שמעט כורכום, טחון לתוך סלט גדול – מוסיף לא רק צבע, אלא גם הגנה בריאותית.
אני אוהב להוסיף סחוג תימני אדום שגורם לי תחושת שריפה בפה, כי כך אני יודע שהולך להיות חם בגוף, וזרימת דם משופרת היא מעין החייאה לטווח ארוך. אין ספק שהסחוג, מתנת האל ליהודי תימן והמזרח, הוא פותח כלי-הדם הכי טוב שיש, ממש כמו החומר הכימי שפותח סתימות בצנרת המטבח.
לאלו המחייכים כעת, אני מציע להסיר את החיוך מכל שרירי הפנים, כדי להיכנס להאזנה ולא להישאר במצב של הפרעת-קשב.
הפלפל החריף, היבש, הקטן, שמחירו בשוק מצחיק – הוא ידידו הטוב של האדם.
נכון, גם הכלב הוא ידידו של האדם, אך רובנו איננו תאילנדים, שגם הם אוהבים כלבים.
השריפה שה"סודני" החריף הזה מעורר גורמת לשפיכה מוקדמת של ריר בפה ולהפרשת מיצי קיבה בכמות אדירה – דבר שיוצר שכבת הגנה נפלאה, משפר את יכולות העיכול ומקטין את זמן השהיית המזון בשק הגדול שבמעלה חלל הבטן.
הפלפל הקטן והחריף הזה נפלא לבריאות הלב, לזרימת הדם במוח, והוא שורף ו"עושה את המוות", השד יודע איך, לתאי סרטן ולגרורות.
לבחור אחד, בארה"ב, מצאו גרורה במוח, שנה אחרי הסרת הסרטן המקורי.
רופאו, שהיה גם תזונאי, הציע לו שינוי דיאטטי מעולה, אך הבחור סירב. האכילה הייתה הנאתו העיקרית.
מכיוון שאותו תזונאי מפורסם האמין באלוהים שבשמים ובפלפל חריף טחון (מסוג Habanero) שבארץ – הציע לו שש כפיות פלפל חריף כל יום.
הבחור שלנו היה ללא-חת, ואחת-ושתיים עשה זאת.
כעבור שמונה שבועות נגררה הגרורה אל פח האשפה של ההיסטוריה הרפואית, והמקרה הוכרז כנס מדיציני.
לכן – אל תשכחו את הפלפל החריף, הקטן, האדום.
הסלט משמש בעולם כולו כמתאבן, ולכן לא נהוג להגישו כמנה עיקרית, אבל מי שמעדיף לבקר את קרוביו המאושפזים מאשר להיות זה שמבקרים אותו – מוטב שיבנה את תזונתו סביב הסלט כמנה העיקרית. לפחות בארוחה אחת, הגדולה יותר.
אם מוסיפים לסלט ביצה או שתיים לאיש, ועוד איזה תפוח אדמה או שניים לרעבים – הרי לפניכם ארוחה נפלאה. כלולים בה חלבונים, שומנים, פחמימות, ויטמינים, מינרלים.
